העליון: מזרחי-טפחות לא עמד בחובתו ליידע ערבים שביכולתם "להיכנס בנעלי הלווים"

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט סוקול) מיום 5.5.10 בתיק ע"א 10317-12-09 בו נדחה (ברובו הגדול) ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (הרשמת פומרנץ) מיום 17.9.09 בתיק ת"א 13907/07.

רקע

ב.        המבקשים (יחד עם אחר) ערבו בשנת 1994 להלוואה שנטלו אחרים (בני משפחה) מהמשיב, ובסופו של דבר נתבעו וחויבו להשיבה בעצמם. הרשמת בבית משפט השלום דחתה את בקשתם להתגונן, לאחר חקירות, בנימוק - בין השאר - כי היו מודעים לחוב נוכח התראות שקיבלו. בנקודה זו דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשים. בבקשה שלפנינו (אשר הוגשה ביום 8.6.2010) נטען, כי התנהלות המשיב בתיק זה מעלה שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית בכל הנוגע ליישום סעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967, ובפרט לגבי הפרת חובת הפירוט הקבועה בסעיף 26(ב), ומכאן כי היא עומדת במבחני הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). לשיטת המבקשים, בתי המשפט שדנו בתיק אמנם קבעו, כי נמסרו למבקשים הודעות שונות - אך כי אלה אינן עומדות בדרישות הסעיף; ולענייננו בעיקר בחובת המשיב ליידע את הערבים על זכותם "לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו כערב מוגן" (כלשון סעיף 26 (ד)(2) לחוק הערבות).

ג.        ביום 21.7.10 החלטתי לבקש את תגובת המבקשים לשאלה מקדמית שלא באה לידי ביטוי בבקשה:

"ביסוד הבקשה הנוכחית עומדת טענת המבקשים לגבי אופן יישומו של סעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 בעניינם; שאלה, אשר לשיטתם, יש לה גם השלכות ציבוריות ומשפטיות. ברם, על פניו, כיון שההסכם עליו חתמו המבקשים בשנת 1994 קדם לקבלת חוק הערבות (תיקון מס' 2), תשנ"ח - 1997 (בו התקבל סעיף 26 הנזכר) חלה הוראת המעבר (הקבועה בסעיף 2 לאותו החוק): "על התחייבויות לשיפוי וחוזי ערבות שנכרתו לפני תחילתו של חוק זה יוסיף לחול החוק הקודם" (ספר החוקים תשנ"ח עמ' 6). המבקשים מתבקשים לעדכן בתוך שבועיים (ימי פגרה במניין) אם נוכח האמור הם עומדים על בקשתם, ואם כן כיצד מתיישב הדבר עם הוראת המעבר".

ד.        ביום 28.7.10 הודיעו המבקשים כי הם עומדים על בקשתם. בין היתר נטען כי חובת היידוע יכול שתתבסס על עקרון תום הלב (תוך הפניה לרע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804), וכי ההליכים עד הלום התקיימו מתוך הנחה (משותפת לשני הצדדים) כי החוק בנוסחו העדכני חל על הצדדים. ביום 8.8.2010 הצעתי לצדדים להגיע לפתרון מוסכם:

"עם כל הספק אם תנאי הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123) מתקיימים במקרה דנא, דומה על פניו, כי גם לפי הממצאים שנקבעו בבתי המשפט הקודמים ההודעות שנמסרו למבקשים לא עמדו בתנאי סעיף 26 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 אילו חל על עניינם. זאת במיוחד באשר למתן ההודעה בדבר זכות הערב 'לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב' - שכן בנסיבות, כנטען, ההלוואה ניתנה בריבית של 4% בעוד שהערבים חויבו בריבית בשיעור 11.5%. ואולם (כאמור בהחלטה מיום 21.7.10) דומה, כי לתיקון תשנ"ח אין תחולה ישירה בנסיבות, אם כי הצדדים לא העלו עניין זה עד עתה, וכן עולה השאלה עד היכן מגיעה חובת תום הלב (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804). אציע לצדדים לנסות להגיע לפתרון מוסכם בכל הנוגע לשיעור הריבית בלבד, מבלי שאטע מסמרות באשר לגורל הבקשה. לצורך זה ניתנים לצדדים 21 יום (ימי פגרה במניין)".

ה.        לאחר שניתנו מספר הארכות מועד עדכנו הצדדים כי המגעים ביניהם לא הבשילו לכלל הסכמה (תוך הטחת האשמות הדדיות לתוצאה זו). ביום 15.3.2011 הגיש המשיב את תגובתו לבקשה. נטען, כי בתי המשפט קמא קבעו, עובדתית, שהמבקשים קיבלו את ההתראות ששלח המשיב - והאחריות לאי-פרעון החוב מוטלת לפתחם. עוד נטען, כי הבקשה תחומה לנסיבותיה ואינה מגלה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, כי תיקון תשנ"ח - על נוסח ההתראה שנקבע בו - אינו חל על הצדדים, וכי לא הוכח שנגרם למבקשים נזק.

דיון והכרעה

ו.        לאחר העיון סברתי כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור באופן שיפורט. כיון שהצדדים התנהלו כאילו חל עליהם תיקון תשנ"ח (לרבות בכל הנוגע לאופן בו הגיש המשיב את תביעתו), וכיון שאין ולוא גם טענה כי ההודעות שנמסרו למערערים התייחסו לאפשרות "להיכנס בנעלי הלווים" (לפי סעיף 26(ד)(2) לחוק), אנו מורים למשיב לחשב את שיעור הריבית בו יחויבו המערערים בהתאם לשיעור הריבית שחל על הלווים המקוריים (ככל שאכן יש פער ביניהם). אכן, המשיב הוכיח כדבעי שהמבקשים קיבלו התראות ברורות על קיומו של חוב; ואולם, לפי הדין שהצדדים החילו על עצמם לא כללו הודעות אלה התייחסות לאפשרות הנזכרת - וממילא, עיון בפסקי הדין הקודמים (המניחים את חלותו של תיקון תשנ"ח) מעלה תוצאה שאינה מיישמת כדבעי את דרישות הדין לפיו הוכרע התיק.

ז.        לא למותר להזכיר, כי מכתבי ההתראה עליהם מתבסס המשיב נשלחו בשנים 2005-1999 (קרי, לאחר כניסת תיקון תשנ"ח לתוקף); ויש לשער כי מבחינת המשיב (אשר בשום שלב לא העלה טענה כלפי חלות תיקון תשנ"ח) הם משקפים את סטנדרט היידוע החוקי - ולא היא. סבורני, כי קיימת חשיבות עקרונית בהקפדה - ובהנחלת הצורך בהקפדה - על יידוע מפורט ומלא של ערבים לגבי זכויותיהם שבדין. המחוקק טרח והטעים את האופציה הניתנת לערב היחיד לפריעת ההלוואה בתנאי החוזה שבין הנושה לחייב - דבר שככל שבדיקתנו מגעת, הוסף בתהליך החקיקה ולא הופיע בהצעת החוק (ראו הצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות), תשנ"ו-1995, הצעות חוק תשנ"ו, 212, 216, סעיף 26). יש ליתן לכך את המשקל שחפץ בו המחוקק. מסיבה זו אציע לקבוע, כי יש לאפשר למבקשים ליהנות מאותן זכויות אשר בנסיבות הקנה להם הדין, אך המשיב לא עמד בחובתו ליידע אותם לגביהן.

ח.       הערעור מתקבל איפוא במובן האמור. אין צו להוצאות.

           ניתן היום, ז' בניסן התשע"א (11.4.11).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    רח